נולדתי בשנת 1925 לשפרה וליום טוב שוורץ בעיר בוטושאן שהייתה עיר מחוז ברומניה. בבית היינו חמש נפשות: הורים, ושלושה ילדים: חיים, ברכה ואני. אבי עבד בקולנוע ואמי הייתה עקרת בית. אבי נפטר לפני פרוץ המלחמה. הבית היה בית מסורתי. מגיל 5 למדתי ב"חדר" ואחר כך בבית הספר המקומי בו למדתי שמונה כיתות.

בשנת 1941, עם כניסת הגרמנים לרומניה, חלו הגבלות על האוכלוסייה היהודית ובכללם איסור יציאה לשוק לפני השעה עשר בבוקר.
בגיל 18 נלקחתי למחנה לעבודות כפייה בשם בודואגה, שם הועסקתי בסחיבת אבנים וריסוקם. רוב היהודים הגיעו למחנה זה, השאר נשלחו למחנות בבסרביה.
עבדתי במחנה עבודה זה עד לשחרורי בידי הצבא האדום בשנת 1944.
העיר בוטושאן נמצאת בצפון מזרח רומניה בגבול מולדביה, והייתה העיר הראשונה שהצבא האדום שחרר. רומניה שוחררה ב-23 באוגוסט 1944. האוכלוסייה המקומית והיהודים סבלו מהסובייטים יותר מאשר מהגרמנים. הסובייטים גנבו כל אשר הזדמן לידם ואנסו נשים, על כן הנשים הסתגרו בבתיהן. הסובייטים שהו בעיר כחצי שנה עד ההתקפה הגדולה על הגרמנים.
אמי ואחותי ברכה נשארו כל עת המלחמה בביתן ואחי חיים נלקח למחנה העבודה בטירספול. כל בני משפחתי שרדו.

עליתי ארצה במאי 1946 עם בני תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה", אליה הצטרפתי בהכשרה. עלינו על האנייה "מקס נורדאו" שנקראת ברומנית "סמירנה" בנמל קונסטנצה. על סיפון האנייה היו 1,666 מעפילים.
נעצרנו בידי הבריטים ושולחנו למחנה עתלית. כעבור חודש שוחררנו ועברתי לקיבוץ כפר החורש. שהיתי בכפר החורש כשנה בגרעין של הקיבוץ ואחר כך פניתי ל"הדר".
בהדר הוקם ארגון שנקרא "אופק" שייעד את חבריו להצטרף להכשרה המופנית למושב. רבים מחבריי הקימו את מושב "ערוגות" בדרום.
בשנת 1947 עזבתי את מושב אופק.
בשנת 1948 השתתפתי במלחמת העצמאות. לקחתי חלק במלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים.
בשנת 1952 נשאתי לאישה את חנה.
בארץ עבדתי למחייתי בחקלאות והייתי מנהל פרדסים של חברת "פרדס סינדיקט", שם עבדתי עד יציאתי לגמלאות.
לרעייתי חנה ולי נולדו שתי בנות: איטה – מזכירה בבית אבות, ושפרה – ממונה על הדיילות בחברת תעופה.
רעייתי חנה ואני זכיני ליהנות משבעה נכדים: ליאת, יוסי, לירון, טל, התאומים יובל ועומר, ואסף.

שמעון נפטר במרס 2011, יהי זכרו ברוך!