לנדסמן אילונה (לאה לילי)
נולדתי בשנת 1925 למלווין ולהרש-צבי גלוק בעיר סאטמר שברומניה. אבי היה בעל מעדנייה ואמי עזרה בחנות. המשפחה מנתה 6 ילדים: דוד, אברהם, אסתר, רוזה, שרה ואני. הבית היה בעל צביון דתי. למדתי עשר כיתות בבית הספר הממלכתי.

ב-5 בספטמבר 1940 השתלטו ההונגרים על אזור מגוריי, וחיי היהודים השתבשו. הם הלקו אנשים, ולמשפחתי לא נותר אמצעי מחייה. אחות אמי גרה בבודפשט שבהונגריה, ואני ושתי אחיותיי הבכירות התגוררנו בביתה. אסתר ייצרה כובעים, רוזה עבדה במוסד לילדים ואני – בכריכיה. הכסף שנחסך נשלח להורינו. אמי שלחה לנו מכתב כי אבינו חולה מאד. נסענו לסאטמר וכעבור יומיים נפטר אבינו.

ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה בעוד אנו יושבים שבעה על אבינו. חזרנו לבודפשט ברכבת. ההונגרים לקחו מאיתנו את הרדיו, חנויות נסגרו, וחויבנו לענוד טלאי הצהוב. אפשרו לנו לארוז 3 ק"ג של ציוד אותו ארזנו בתרמיל גב. כונסנו בבית חרושת ללבנים, בו היינו כשבוע ימים. צעדנו בשורות, בכל שורה 4 צועדים, כל יום 30 ק"מ ללא מזון. היו מקומות בהם קיבלנו מרק. הגויים בצידי הדרך מכרו לנו כריכים עבור כסף. בלילות ישנו באסמים, ברפתות ובאורוות. צעדנו כשלושה שבועות עד שהגענו לגבול גרמניה. רק בתחנות הרכבת מילאנו את הספלים במים.

הגענו לכפר הרקה שבגרמניה שם חפרנו בורות לטנקים במשך מספר חודשים. הרעב היה כבד מאד. הועברנו למחנה ליכטנוורט שבאוסטריה ובו לא עבדנו. יומיים לא קיבלנו אוכל ואני התעלפתי מתשישות ורעב. ד"ר מנגלה הגיע למחנה וערך סלקציה. הופניתי לצד שמאל עם יתר החולים. ביקשתי לעבור לאחותי בצד ימין והותר לי. לבסוף לא הרגו את הנשים החולות. במחנה בנו תאי גזים והקצין הממונה עלינו היה אוסטרי שהתנגד לגרמנים. בלילה הוא גנב את צינור הגז וכך לא יכלו להפעיל את תאי הגזים. בכל המחנה היו אלף נשים שהתגוררו בחדר אחד שלפנים שימש כאורווה. על עבירה הלקו נשים ב-25 מלקות במקל עבה. הקור, הרעב הכבד והכינים עשו בנו שמות. אנו, שלושת האחיות, סייענו זו לזו. במחנה התהלכתי בחלוק וללא בגדים כדי שלא יטרידו אותי הכינים. הטיפוס התפשט במחנה והרבה מתו. אחותי אסתר חלתה מאד ואני הפצרתי בה לאכול את המעט שהיה, אחרת לא תשרוד. מכרנו את פת הלחם ותמורתו קנינו בצל וריבה שאותם יכלה לאכול. אף אני לקיתי בטיפוס ובחום גבוה.
ב-2 באפריל 1945 שוחררנו בידי הצבא האדום וחזרנו לבודפשט, לבני משפחת אמי, שרה ומישקה פרהנץ, וכעבר זמן קצר שבנו לסאטמר. בשואה נספו אמי וכל שלושת אחיי הצעירים. ב-30 במאי 1944 הם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ובאותו יום נשלחו אל תאי הגזים.
בשנת 1945 נישאתי ליוסף לנדסמן. בשל פחדנו מהרוסים עזבנו את העיר ועברנו לגרמניה בה נולד בני, המשכנו את מסענו לנורווגיה שם חיפשו בעלי מקצוע. קבוצה של 400 איש עקרה לנורווגיה, שם עבד בעלי במשך 3 שנים כנגר. מנורווגיה נסענו לפריז ומשם לנמל מרסיי. עלינו ארצה באנייה "גלילה" ביוני 1949.
הגענו ל"שער עלייה" ובמחנה גרנו כחצי שנה. בשנת 1951 התגוררנו בכפר סבא ומשנת 1998 אני מתגוררת בהוד השרון. בארץ בעלי עבד כנגר ואני כתופרת.
זכינו לבן: צבי – חשמלאי.
זכיתי ליהנות משני נכדים: שלומי וגלית ומשלושה נינים: תומר, אליאן ועמית.