נולדתי בשנת 1923 לדבורה ולשמחה-הרץ מה-יפית בעיר רובנו שבפולין. אבי היה רב ראשי ונמנה עם אגודת רבני פולין. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שלוש בנות: שולמית, שרה ואני. למדתי בגימנסיה העברית "תרבות".

ב-1 בספטמבר 1939 הגיעו הגרמנים לרובנו. אבי שב מבית הכנסת והודיע לנו להתלבש ולברוח. ברחנו לכיוון גבול ברית המועצות. נסענו במכונית משא והגענו לקייב. בקייב עלינו על רכבת. אחותי שרה נפלה תחת גלגלי הרכבת. נגרם לה עיוות בפנים וזעזוע מוח והיא אושפזה בבית החולים. קשרו את הפנים שלה באמצעות סמרטוט. בלילה, בשעה שראינו שהרופאים יוצאים, ברחנו מבית החולים, וצעדנו ברגל לכיוון עומקה של ברית המועצות. נסענו לסיביר ברכבת משא כשאנו לבושים בבגדי קיץ. הגענו לאומסק שבסיביר שם עבדתי כמנהלת חשבונות במפעל כימי ואחותי שהתה בבית. קיבלתי תוספת מזון כי המקום היה מסוכן לבריאות - כוס חלב למניעת נזק לריאות, ולא כמחווה הומנית. אחותי שולמית שהייתה מטופלת בתינוק הגיעה למחנה עבודה בברית המועצות. נסענו יחד שלושת האחיות עם התינוק לאוזבקיסטן. באוזבקיסטן עבדתי בהנהלת חשבונות ופרנסתי את כל משפחתי: שתי אחיותיי והתינוק. נודע לנו שבעלה של שולמית נפצע קשה במלחמה. נסעתי לבקר אותו וגיליתי שאיבד עין, יד ורגל. גיסי סירב לחדש את הקשר עם רעייתו ודרש שתעזוב אותו כי היא צעירה ואינה זקוקה לגבר נכה. ניסיתי לדובב אותו באמצעות תמונות בתו התינוקת היפה וכי יש לו עתיד לצד אשתו. הצלחתי לאשפזו בבית חולים לא מרוחק ממקום מגורנו. גיסי הגיע לבקרנו ומאחר ולא נטל את בתו בידיו ולא חיבקה, אמרה בתו "מי צריך אבא כזה". בתחילה חששה מפניו אך עם הזמן התרגלה לנוכחותו. נסעתי עם שתי אחיותיי לסיביר. עבדתי בבית חרושת לסיד המזיק לבריאות ואף שם קיבלתי תוספת חלב שמסרתי לתינוקת. נסענו לטשקנט, בני עירי המליצו לי לנסוע לעיר חמה יותר. נסענו לקולחוז ועבדתי בהנהלת חשבונות, מצב לסתה של אחותי השתפר והיא החלה לעבוד כפקידה ומצבנו הוקל.

בתום המלחמה שבתי לרובנו. לא הייתי מסוגלת להכנס לבית. לבסוף ביקשתי מהאישה שגרה שם שתיתן לי תמונה או דף גמרא של אבי או ספר תורה. היא טענה ששרפה הכול להסקת הבית. עליתי לקבר אחים בו נטמנו 23,500 יהודי העיירה. פגשתי פולני שהיה עד ראייה לטבח הנורא. האיש סיפר לי שהגרמנים החזיקו באבי מספר ימים ודרשו שישתף עמם פעולה עד שקפץ לקבר ומת עם שאר היהודים. שישה בורות בהם נטמנו הנרצחים נחפרו במקום. התנדבתי לדאוג לילדים יתומים וללמדם עברית בקיבוץ "דרור" בעיר ולבז`יח.
בשנת 1945 עלינו ארצה, נתפסנו בידי הבריטים והועברנו לקפריסין. הקמנו בתי ספר ולימדתי עברית. לפני העלייה ארצה תפרנו מהאוהלים הלבנים מכנסיים לילדים. הילדים הצטרפו לקיבוץ איילת השחר. התגייסתי לצבא ועבדתי במת"ש (מנהל תשלומים).

בשנת 1950 נישאתי לעזריאל. עבדתי בהנהלת חשבונות בהוצאת הספרים "אטלס" עד יציאתי לגמלאות.
נולדו לנו שתי בנות: גילה - מנהלת מיכון בבנק, ורחל.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: דני, אמיר, תמר ואורי וכן מנינה –מיה.
כיום אני מתגוררת בדיור המוגן ב"עד 120".