נולדתי בשנת 1929 למזל ולחפו נחייסי בעיר בנגאזי שבלוב. אבי היה חייט. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה חמישה ילדים: מסעודה, שלום, אזמרלדה, רחל ואני. למדתי חמש כיתות וסמינרים לשפה.
לוב היתה נתונה לשלטון איטלקי.

ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים וכבשו כעבור חודשיים את אזור קירינאיקה לרבות בירתה בנגאזי. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקים ובאפריל-מאי 1941 הבריטים נסוגו למצרים והאיטלקים שבו ללוב.

נסנו מן המלחמה לכפר סאברה, שם נהרגה אחותי מסעודה מהפצצות שהטילו המטוסים הגרמנים. רסיס פצצה קטל את חייה. כששבנו אל ביתנו לאחר המלחמה גילנו שהגרמנים והערבים שדדו את כל תכולת הבית.
האיטלקים האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים והוטלו עלינו עונשים כבדים: גרוש מלוב ומחנות הסגר.

בשנת 1942 הוקמו מחנות כפיה ליהודים בלבד בשל המצב בחזית והצורך הגובר בכוח עבודה. נשלחנו למחנה ג`אדו, כ-150 ק"מ מהעיר טריפולי. נסענו במשך חמישה ימים במשאיות ענק למחנה ג`אדו. במחנה מתוך 2,600 יהודים שהובאו לשם מתו כ-500 יהודים מתשישות, מרעב וממחלות.

בשנת 1943 נפטרה אמי מזל מחוסר אוכל, ממחלת הטיפוס ומכאב על אובדן בתה מסעודה שנהרגה במלחמה. ישנו בהאנגרים גדולים על גבי שמיכות. מנת מזוננו הייתה מחצית הלחמניה. מידי שבוע התקיים שוק. אמי תפרה לערבים כובעים מסדינים ותמורתם קיבלנו שעורה ממנה הכנו פיתות. הגברים נלקחו לעבודה בחפירות, בהקמת גדרות, בתיקונים ובצביעה. הם הולקו בשוטים. הגרמנים שמרו על המחנה ממגדלי שמירה. המחנה היה מוקף בגדרות גבוהות. מחנה ג`אדו היה מחנה ענק. הועברנו למחנה טריפולי ומשם למחנה בבנגאזי.
בינואר 1943 שוחררנו בידי הבריטים. גרנו שנה וחצי בבנגאזי.
בשנת 1948 נישאתי לאליהו ונולד לנו בן.
בנובמבר 1949 הועלנו ארצה באמצעות הסוכנות. הגענו לפרדס חנה וגרנו באוהלים. בשנת 1950 סבלנו מהקור הנורא ששרר בארץ ומן השלג. עברנו להוד השרון ואף כאן קיבלנו אוהלים עד שהחלו לבנות את הבתים.
למדתי בקורסים בנתניה את מקצוע האחות ואם בית ועבדתי בבית אבות "בית יוסף" כאם בית במשך 30 שנה עד יציאתי לגמלאות.
נולדו לנו ארבעה ילדים: שלום - משוחרר צבא קבע, אורי - מהנדס בתעשייה האווירית, אבנר - בצבע קבע, ורפי - מנהל חשבונות בבית יוסף.
זכינו להנות מ-15 נכדים: אלי, גלית, יוסי, אלי, גילי, גלית, שיר, נועם, אלי, גיתית, התאומים מאור ואביב, אלי, רון, ורועי. כן זכיתי לנינה אחת – עמית.

מרגליטת נפטרה בספטמבר 2015. יהי זכרה ברוך!