בנו נולד בשנת 1922 לאדלה וליעקב בעיר בוקרשט שברומניה. האב היה סוחר. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שני אחים, דוד ובנו. בנו למד בבית ספר תיכון.

בספטמבר 1940 מונה גנרל יון אנטונסקו לראש הממשלה וכונן ממשלה לאומנית פרו גרמנית שהסתייעה בתנועה הפשיסטית האנטישמית "משמר הברזל" שבזזו והרגו יהודים. חלק מיהודי בוקרשט נשלחו לעבודת כפייה בטירגו ג`יאו וחלקם הופנה לעבודת פרך בבוקרשט. האב ודוד נשלחו למחנה כפייה ושם עבדו בפרך בכל עבודה יזומה שהוטלה עליהם. בנו נשאר בבוקרשט והוא נצטווה להניח פסי רכבת, לפנות את השלג שהצטבר בעיר ולטאטא אשפה ברחובות.

המשפחה רעבה ללחם. הותר להם לרכוש מצרכי מזון במשך שעתיים ביום. המזון היה דל ומצומצם ביותר עד כדי רעב. היהודים התהלכו עם הטלאי הצהוב על זרועם. הפחד היה גדול מנשוא, מה ילד יום.
בנו היה במחנה עד השחרור.

ב-23 באוגוסט 1944 שוחררה רומניה.
בנו השלים את לימודיו בתיכון והחל ללמוד באוניברסיטת בוקרשט. בנו למד כלכלה ובתום לימודיו עבד במשרד הבנייה של רומניה כמנהל שירות איסוף חומרי גלם.
בשנת 1956 נשא בבוקרשט לאישה את אטי. בשנת 1960 הותר לרעייתו שהייתה בחודשים מתקדמים להריונה לעלות ארצה בדרכון שנשא את שם נעוריה – אטי וינברג.
רק בשנת 1961 הותר לבנו לעלות ארצה והוא הצטרף למשפחתו בצריף בפרדס רובין בגבעת שמואל. בנו למד באולפן בורוכוב שיועד לאקדמאים במשך חצי שנה.
בנו היה כלכלן בחברת "אמקור" במשך כמה שנים, אחר כך עבד כעצמאי.
לבנו ורעייתו נולדו שתי בנות: דליה – בוגרת האוניברסיטה בבלשנות אנגלית ועובדת בבנק בשוויץ, ואורלי – בוגרת אוניברסיטת ת"א בספרות עברית – מורה בתיכון ברמת השרון.
הזוג זכה ליהנות מ-5 נכדים: מאיה, דנה, עופרי, נטע ויונתן.
בנו, כציוני נלהב, אהב בכל מאודו את הארץ ולא אבה לעקור לארץ זרה. בארץ ראה את ייעודו והיה גאה שבנותיו שירתו בצבא.
בנו נפטר בשנת 1988, יהי זכרו ברוך.