זימונוביצקי ינינה
נולדתי בשנת 1937 לפרידה ולארתור לבן בעיר קטוביץ שבפולין. אבי היה קצב. הבית היה בעל צביון מסורתי. הייתי בת יחידה. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה לפולין. אבי ברח לברית המועצות. מאחר שלא רצה לקבל אזרחות סובייטית, הוגלה יחד עם יהודים רבים לסיביר ושם שהה שנים במחנות.
רק בשעה שגנרל שיקורסקי יסד את הצבא הפולני וחתם הסכם עם סטלין, שוחררו כל היהודים מהמחנות בסיביר והיה באפשרותם לנסוע בכל רחבי ברית המועצות. הוא נסע לטשקנט שבאוזבקיסטן. הנשים והילדים נשארו בקטוביץ. בשנת 1940 הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו קשנוב. בכל פעם חיסלו מספר רחובות וצמצמו את שטח הגטו. כאשר הבינה אמי שעומדים לחסל את כל הגטו יצרה קשר עם פולניה נוצריה והשתיים נדברו על הוצאתי מהגטו.
בשנת 1942 הוצאתי מן הגטו כשאמי מבטיחה לאשה שלאחר המלחמה היא תשלם לה עבור הצלתי. ליאוקדיה ובתה מריה נברוצקה הצילו את חיי. שהייתי בביתם כארבע שנים עד שאבי שב מברית המועצות.
הסתתרתי כל העת בביתם עד שקיבלתי לרשותי ניירות מזויפים. בשעה שהיה מגיע שכן או אדם זר הייתי מתחבאת במחבוא שבמזווה. בתעודות המזויפות שמי היה חנה נבראו. סיפור הכיסוי שהומצא עבורי על מנת לסבר את אוזניי האנשים היה שאני קרובת משפחה שניצלה בשעה שהוריי נהרגו.
מרישה בת ה-17 ליוותה אותי בנדודיי בבתיי בני משפחתם. בכל מקום שהיתי שלושה או ארבעה חודשים על מנת לא לעורר חשד. נדדנו בעיירות ובכפרים, אצל סבה וסבתה של מרישה ודודיה, בעיקר בצפון פולין באזורים הגובלים בים הבלטי.
כל יהודי קשנוב נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ואמי נספתה במחנה השמדה זה.
בחורף 1945 שחרר אותנו הצבא האדום.
בשנת 1946 שב אבי מברית המועצות לקטוביץ. דודתי ששבה ממחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו סיפרה לאבי שאני נמצאת אצל ליאוקדיה, אותה כיניתי "דודה".
נשארנו להתגורר בקטוביץ עד שנת 1955, סיימתי את לימודיי בגימנסיה וקיבלתי תעודת בגרות.
בשנת 1955 עליתי ארצה.
נישאתי בארץ בשנת 1956 לאלכסנדר וגידלנו פרחים ברמת הדר.
לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: עליזה - מורה לפלנדנקרייז, איריס - מנהלת ייצור תכשיטים, ויעל - עובדת סוציאלית.
בשנת 1970 התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית והתמחיתי בבריאות הנפש. עבדתי עשרים שנים במשרד הבריאות במחלקת בריאות הנפש. היום אני עובדת כפסיכותרפיסטית בפרקטיקה פרטית. התנדבתי בעמותת "עמך" במשך כמה שנים.
זכינו ליהנות משמונה נכדים: יונתן, רוני, שי, יובל, עמית, עדו, מעיין ונֹעה.
ליאוקדיה ובתה מריה נברוצקה זכו לתואר "חסידות אומות העולם".
רק בשעה שגנרל שיקורסקי יסד את הצבא הפולני וחתם הסכם עם סטלין, שוחררו כל היהודים מהמחנות בסיביר והיה באפשרותם לנסוע בכל רחבי ברית המועצות. הוא נסע לטשקנט שבאוזבקיסטן. הנשים והילדים נשארו בקטוביץ. בשנת 1940 הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו קשנוב. בכל פעם חיסלו מספר רחובות וצמצמו את שטח הגטו. כאשר הבינה אמי שעומדים לחסל את כל הגטו יצרה קשר עם פולניה נוצריה והשתיים נדברו על הוצאתי מהגטו.
בשנת 1942 הוצאתי מן הגטו כשאמי מבטיחה לאשה שלאחר המלחמה היא תשלם לה עבור הצלתי. ליאוקדיה ובתה מריה נברוצקה הצילו את חיי. שהייתי בביתם כארבע שנים עד שאבי שב מברית המועצות.
הסתתרתי כל העת בביתם עד שקיבלתי לרשותי ניירות מזויפים. בשעה שהיה מגיע שכן או אדם זר הייתי מתחבאת במחבוא שבמזווה. בתעודות המזויפות שמי היה חנה נבראו. סיפור הכיסוי שהומצא עבורי על מנת לסבר את אוזניי האנשים היה שאני קרובת משפחה שניצלה בשעה שהוריי נהרגו.
מרישה בת ה-17 ליוותה אותי בנדודיי בבתיי בני משפחתם. בכל מקום שהיתי שלושה או ארבעה חודשים על מנת לא לעורר חשד. נדדנו בעיירות ובכפרים, אצל סבה וסבתה של מרישה ודודיה, בעיקר בצפון פולין באזורים הגובלים בים הבלטי.
כל יהודי קשנוב נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ואמי נספתה במחנה השמדה זה.
בחורף 1945 שחרר אותנו הצבא האדום.
בשנת 1946 שב אבי מברית המועצות לקטוביץ. דודתי ששבה ממחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו סיפרה לאבי שאני נמצאת אצל ליאוקדיה, אותה כיניתי "דודה".
נשארנו להתגורר בקטוביץ עד שנת 1955, סיימתי את לימודיי בגימנסיה וקיבלתי תעודת בגרות.
בשנת 1955 עליתי ארצה.
נישאתי בארץ בשנת 1956 לאלכסנדר וגידלנו פרחים ברמת הדר.
לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: עליזה - מורה לפלנדנקרייז, איריס - מנהלת ייצור תכשיטים, ויעל - עובדת סוציאלית.
בשנת 1970 התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית והתמחיתי בבריאות הנפש. עבדתי עשרים שנים במשרד הבריאות במחלקת בריאות הנפש. היום אני עובדת כפסיכותרפיסטית בפרקטיקה פרטית. התנדבתי בעמותת "עמך" במשך כמה שנים.
זכינו ליהנות משמונה נכדים: יונתן, רוני, שי, יובל, עמית, עדו, מעיין ונֹעה.
ליאוקדיה ובתה מריה נברוצקה זכו לתואר "חסידות אומות העולם".