נולדתי בשנת 1922 לאמה וליצחק שטרן בעיר גלנטה שבצ`כוסלובקיה. בטרם השואה הייתי תלמידת בית ספר ועזרתי רבות להוריי בחנות הטכסטיל שהייתה בבעלותם. הייתי חניכה בתנועת מכבי הצעיר וכן למדתי תפירה.
בשנת 1941 נלקחו שלושת אחיי לעבודות במחנה. אח אחד נלקח לברית המועצות ושם מת. אח שני נספה במחנה הריכוז טרזינשטט והאח השלישי נספה באושוויץ בירקנאו.

בשנת 1942 החרימו את כל החנויות שבבעלות היהודים. בשנת 1943 הועברנו לעיר נבזנקין לבית חרושת גדול לבלוקים. בתחילה הועברנו למחסנים ומשם למחנה בו שהינו כחמישה ימים, עד שהגיע מפקד גרמני שהודיע לנו שאנו נוסעים למקום עבודה. המפקד נטע בנו תחושה טובה. הכניסו אותנו צפופים כסרדינים לרכבת שנסעה כחמישה ימים. כל ציודנו היה הלבוש אותו לבשנו. כשהרכבת נעצרה, נפתחו הדלתות והורו לנו להסתדר בחמישיות ליד הרכבת. היינו מבולבלים למדיי ולא ידענו מה קורה. לא ידענו היכן אנו נמצאים ומה עלינו לעשות. את אמי ואחותי דחפו לצד אחד, את אחותי ואותי לצד השני. שוב לא ראיתי אותן. גילחו לנו את השערות ושלחו אותנו למקלחות. בכניסה למקלחות לקחו את כל מה שנשאר על גופנו, טבעות ושרשראות. בגדנו נלקחו פרט לנעליים אותם החזקנו בידנו. משם יצאנו לצריפים של אושוויץ בירקנאו. הגענו לבלוק 5 והודיעו לנו שמי שחולה יצא קדימה. היות ורגליי היו נפוחות יצאתי קדימה יחד עם שאר החולים. הקאפו היהודיה והבנות הוותיקות במחנה הזהירו אותנו לבל נלך עם החולים ומלמלו שצריך להיות בריאים כל הזמן ולזקוף ראש. אחותי משכה אותי חזרה אל קבוצת הבריאים. נשארתי כמובן עם אלו שנותרו בחיים. ד"ר מנגלה הופיע מלוּוה ברופא נוסף.

אחותי הורתה לי שאזדקף ואדרוש עבודה. שבנו לבלוק 5 רק אז נודע לי היכן אני ומה קורה במחנה. שאפתי ללכת לעבודה כל יום אך זה לא תמיד הסתדר כי כולם רצו לעבוד. חודשיים וחצי הייתי בבירקנאו. לקיתי במחנה בסקרלטינה. כל יום נערכו בדיקות רפואיות לוודא אם אכן אתה בריא או חולה. חיפשנו אפשרות לברוח מהמחנה אך לא הזדמן לנו. הגרמנים ארגנו טרנספורט מיוחד לעבודה בבית חרושת לייצור רימונים בפרטס ולדו. נשלחנו, אחותי ואני, למחנה זה בו היינו עד שחרורנו. הפולנים נתנו לנו את העבודות הגרועות ביותר ואנו סבלנו מכך סבל רב.

בארץ התנהל משפט על התנהגות האנשים באותו בית חרושת, על הפרוטקציה ועל העבודות המיוחדות והלא נעימות. עם סיום המלחמה שבתי לצ`כוסלובקיה אל עירי ולא מצאתי בה אף אחד ממשפחתי - רק אחותי ואני שרדנו את השואה.

בשנת 1948 נישאתי לקרול בצ`כיה ובשנת 1949 עלינו ארצה יחדיו.
בעלי קרול ואני עם דוד, האח של בעלי, פתחנו בדרך רמתיים קונדיטוריה בשם "קונדיטוריה וילהיים" הידועה בכל הארץ ועליה כתבו יהודה עמיחי ויונתן גפן שירים.
בארץ נולדו לנו שני ילדים: אילן - עובד ביהלומים בבלגיה ומרים- עובדת יחד אִתי בבית הקפה.
זכיתי ליהנות מארבעה נכדים: מיכאל, חנה, סנדי וקרן.