ווייס מרים (בילה)
נולדתי בשנת 1926 לבלומה וליואל קפש בעיירה היידו נאנש שבהונגריה. בית הוריי היה בית ציוני. אבי ארגן את כל העליות מהעיירה בשנים 1936 - 1938. גם בתום המלחמה ארגן את נושא העלייה. בבית הוריי התקיימו כנסים של הציוניים ולכן זומן אבי לחקירות במשטרה. המשפחה הייתה בעלת צביון מסורתי והקפדנו לשמור על החגים. אני למדתי בבית הספר היהודי. בתום חמש שנות לימוד עברתי לגימנסיה בה למדתי שנתיים נוספות. בשנים אלו למדתי את מקצוע התופרות. בשנת 1935 קיבלה המשפחה סרטיפיקט לעלות ארצה, אך ויתרו על הזכות הזאת עקב הפצרות הסב שלא להשאירו לבד.

ב- 19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. מאותו יום ואילך היה עלינו לענוד טלאי צהוב. כעבור שבועיים נלקחנו לגטו. כל המשפחה רוכזה בגטו, פרט לאבי שנלקח למחנה עבודת כפייה. הגטו כלל מספר רחובות וגודר ברשת. מסביב התנהלה שמירה ואיש לא ניסה לברוח מהגטו. כל משפחה קיבלה חדר. בגטו הצטופפו כ-300 משפחות. היינו במקום כשלושה שבועות. ב-17 ביוני 1944 נלקחנו לעיר דברצן ורוכזנו בבית החרושת ללבנים. חיינו שם ללא שום תנאים סניטריים ובצורה מחפירה. בדברצן הוציא ישראל קסטנר חלק מהאנשים המיועדים לפינוי ובמקומם עלה הרב יואליש מסאטמר. הרכבת הזו הגיעה לשוויץ ועליה כאלף מיוחסים.
ביוני 1944 נשלחנו בטרנספורט לאושוויץ, אך בשל ההפצצות הגענו לשטראסהוף, שם היינו כשלושה שבועות. הכשירים לעבודה נלקחו לווינה אליה הגעתי ביולי 1944. נצטווינו לנקות את העיר מפסולת ההפצצות ולתקן את הבתים שניזוקו. תקופה מסוימת עבדתי בבית המטבחיים. עבדתי שם יחד עם שבויים איטלקיים וצרפתיים. עבדתי בווינה עד דצמבר 1944. בתחילה קיבלנו משבויי המלחמה חתיכות בשר וכשגילנו את מקור הבשר היינו מקדימים אותם. שומן זה הגן עלינו בהמשך בצעדת המוות. בווינה האנשים התגלו כטובים אלינו. בשעה שהיינו יוצאים לעבודה היינו מקבלים כרטיס לרכבת החשמלית ומגיעים בעצמנו לעבודה. היה לנו לחם די והותר.
ב"צעדת המוות" מווינה לא ניתן לנו מזון כלל. למזלנו עמד לרשותנו שומן החזיר אותו היינו מורחים על גבי פרוסות הלחם אותן נידבו לנו כפריי המקום. שומן זה הוא שהשאירנו בחיים. חיילי האס-אס הכו ללא רחמים באסירים וירו במי שנעצר. אחותי אסתר-אוה שהייתה בת שנה נישאה על גבה של אמי כל הדרך. את המסע התחלנו כ-600 איש והגענו כמאה למחנה הריכוז מאוטהאוזן בפברואר 1945. מסע המוות ארך כארבעים יום. ב-5 במאי 1945 שוחררנו בידי האמריקנים.
במלחמה איבדתי דודות בני דודים וקרובי משפחה רבים.
הגעתי לבודפשט ומשם לעיירתי, שם פגשתי את אבי.
בינואר 1947, עליתי ארצה באנייה "ארבע חירויות". האנייה נתפסה בידי הבריטים והוגלינו למחנה המעצר באי קפריסין. עשרה זוגות נישאו באותו יום במחנה ובכללם יונה ואני. שהינו במחנה כתשעה חודשים עד שהועברנו למחנה המעצר בעתלית. לאחר כחודש הצטרפנו להתיישבות שהחלה אותם ימים בהדר.
בארץ עבדתי בחקלאות והייתי עקרת בית.
לבעלי יונה ולי נולדו שני ילדים: שלמה – ד"ר למחקר החלל, ושרה אחות במקצועה.
אני פעילה במגן דוד אדום. כמו כן שֶרתי כסגן מפקדת בהג"א בהוד השרון.
כיום בעלי ואני נהנים מחמשת נכדינו: ענבל, לילך, אלעד, ניר, וליאור ומנין – שקד.
מרים נפטרה באפריל 2013. יהיה זכרה ברוך!