דוידוביץ אליהו (ארנסט)
נולדתי בשנת 1925 להלנה וזיגמונד בעיר ברטיסלבה שבצ`כוסלובקיה. המשפחה מנתה שלושה ילדים: אסתר, אדית ואני. הבית היה בעל צביון דתי. למדתי ארבע שנים בבית ספר נוצרי, עברית למדתי בכוחות עצמי. להוריי הייתה מסעדה כשרה בפליקס, באזור נופש.

ב-2 בנובמבר 1938 הוכרז על חלוקת צ`כוסלובקיה ב"וועידת מינכן".
ב-15 במרס 1939 כוחות צבא גרמנים כובשים את צ`כוסלובקיה: בוהמיה ומורביה הופכות לשטחי חסות גרמנים-הפרוטקטוראט.

העסקים היהודים הועברו לבעלים "אריים", כך נלקחה מאיתנו המסעדה. הממשל הקים את ה"מרכז היהודי" בברטיסלבה שטיפל בצורכיהם הציבוריים והאישיים של יהודי סלובקיה. הגרמנים דרשו מהסלובקים לספק להם עובדים לתעשיות המלחמה הגרמנית. הוחל בהקמת מחנות עבודה ליהודי סלובקיה.

עם גיבוש ה"פתרון הסופי" הסכימו הסלובקים ללא היסוס על שילוחם של יהודי המדינה.
בפברואר 1942 תבע הנציג הגרמני מן הסלובקים את שילוחם של 20,000 צעירים יהודים לצורך "הקמת ישובים יהודים חדשים" במזרח. הסלובקים נתנו הסכמתם וביקשו לגרש את כל היהודים.
סלובקיה הייתה המדינה הראשונה מחוץ לשטחי הרייך שממנה נשלחו יהודים לשטחי "המזרח".
בין מרס לאוקטובר 1942 שולחו מסלובקיה כ-58,000 יהודים. הם היו בין האסירים הראשונים שהגיעו למחנות הריכוז וההשמדה מיידנק ואושוויץ.
בעת המלחמה עברתי להונגריה ומשם נלקחתי בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו בחג השבועות שנת 1944.

בתחילה הייתי במחנה אושוויץ ומשם הועברתי למחנות שונים ולבסוף הגעתי למחנה הריכוז דכאו. במחנות עבדנו בעבודת סרק של העברת אבנים ממקום למקום. היה מחסור חמור באוכל ואנו רעבנו כל העת. בשעה שהיו לוקחים אותנו לעבודה בשדות שמחתי כי יזדמן לי לאכול דבר מה. באחד הימים, בשעה שהחלה ההפגזה, רק אנשי האס-אס נכנסו לבונקר, שם נהרגו. אבי שעמד לצדי נהרג אף הוא מההפצצה. מההדף עפתי לעבר עץ ונפגעתי.

הועלתי עם שאר האסירים על רכבת שיצאה מדכאו, ובדרך האמריקנים הצילו אותנו, זה היה ב – 1 במאי 1945האמריקנים לקחו אותנו למחנה העקורים "פלדפינג" ושם בחרנו את יעד נסיעתנו. בחרתי לשוב אל ביתי, אך לדאבוני לא מצאתי ניצולים. במלחמה איבדתי את שתי אחיותיי, את הוריי וכן קרובי משפחה נוספים. כמאה אלף מיהודי סלובקיה נספו במחנות ההשמדה.

במחנה ההבראה פלדפינג הכרתי את שושנה והחלטנו לעלות ארצה. בדרכנו נסענו ליוגוסלביה ומשם, בשנת 1947 עלינו על האנייה "כנסת ישראל" יחד עם שתי אחיותיה.

בהגיענו לנמל חיפה תפסו אותנו הבריטים והועברנו לקפריסין ומשם שוב עלינו ארצה.
בשנת 1948 הצטרפתי לצבא ושירתי במשטרת ישראל. למרות שקיבלתי 100 אחוזים נכות כתוצאה מתקופת השואה לא הצהרתי על כך כי היה בדעתי לשרת הן בצבא והן במשטרה.
לאחר מכן עבדתי כמחסנאי – במחסן משקאות בהוד השרון.
נולדו לנו שני ילדים: חוה – עובדת בחנות, ואריה - עובד במפעל תרופות. זכינו לשישה נכדים.