גינוסר חנוך

גינוסר חנוך (צבי-חניק)
נולדתי בשנת 1928 לקרולה ולמשה גואושור בעיר לודז` שבפולין. לאבי הייתה חנות בגדים. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שני ילדים: אברהם ואני. למדתי בבית הספר היהודי "כצנלסון".


בשנת 1944, באחד מהמשלוחים האחרונים, נלקחנו למגרש המסדרים והועברנו בקרונות משא למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. הופרדנו מעל אמי וזכינו לראותה בפעם האחרונה לאחר שגולחה. לאחר שלושה שבועות הועברנו למחנה עבודה פלקנברג. הגרמנים ערכו סלקציה וכל הילדים, בכללם אחי ואני, עלינו על מכונית - כנראה להשמדה. אבי הורה לנו לרדת וכך ניצלנו. במחנה חתם אבי על עסקה עם גרמני שלאחר המלחמה יקבל הגרמני את כל רכושו בתמורה לתוספת מרק עבורנו - כך שרדנו. אף יהלומים החביא אבי ותמורתם זכינו למרק. עבדתי בחפירת בורות והעמסת עגלות באבנים וחול. כשהצבא האדום התקרב נשלחנו למחנה שנברג. נסענו בקור אימים בקרונות פתוחים למחנה אבנזה שבאוסטריה. במחנה עבדנו בחפירת מנהרות, אחי נחלש מאד. אבי, שרצה לעזור לאחי, נשאר בבלוק. הבלוק אלטסטה היהודי הרג אותו כי נשאר בביתן, זה היה חודשיים לפני סיום המלחמה. אחי נפטר מחולשה חודש לפני תום המלחמה. למזלי נכנסתי לבלוק של פולנים לשבוע ימים עד שמישהו דיבר אליי ביידיש, אז סולקתי מהבלוק.

שלושה שבועות לפני תום המלחמה נלקחתי לבלוק 2 של חולים שהיו מועמדים להשמדה.
ב-7 במאי 1945 כשהגיעו האמריקנים לא הייתי מסוגל לקום ממיטתי. הייתי בן 15 ושקלתי 27 ק"ג. אושפזתי בסנטורים בגויזרן באוסטריה. שאלתי את עצמי "למה כדאי לחיות, מה נשאר לי?"

בשנת 1946 הצטרפתי לאצ"ל ועברתי קורס מפקדים. בשנת 1947 פוצצנו רכבת בריטית במלניץ שבאוסטריה ונתפשתי פצוע מירי הבריטים. עוניתי במשך ששה ימים אך לא הדלפתי מי היה אִתי בפעולה ומי מפקדיי. בכלא התעלמנו זה מזה. כהן, השופט הבריטי, האשים אותי בהחזקת נשק והסגת גבול אך לא הורשעתי בפיצוץ. ישבתי בבית הסוהר משנת 1947 - 1949. ממשלת ישראל הסכימה לקבלני. הועברתי מאוסטריה בליווי שני שוטרים בריטים לאיטליה ומשם באנייה לישראל. הגעתי לבית ליד וכעבור יומיים נסעתי לתל אביב לחברי מהאצ"ל. גרתי אצלו בגבעת עליה ועבדתי ביציקת ברזל ובמפעל לצעצועים.
בשנת 1953 נשאתי לאישה את הדסה.
עבדתי במפעל לטכסטיל והתקדמתי בתפקידי עד לסגן מנהל.
נולד לנו בן רון – מעצב שיער, וזכינו ליהנות משני נכדים: קרן ותום.