ברקוביץ משה

נולדתי בשנת 1922 בכפר קלנשט בטרנסילבניה שברומניה. אבי היה סוחר סוסים ובהמות, בעל אדמות ועבד יחד עם הפועלים שלו בחקלאות. בכפר גרו 48 משפחות. הבית היה בעל צביון דתי. למדתי ארבע כיתות וכן למדתי ב"חדר" יידיש ותורה.
ב-2 בנובמבר 1938 נכנס הצבא ההונגרי לטרנסילבניה. מאחר ולא היו לנו רשיונות, נשלחנו יחד עם 60 איש למחנה בפריזלוב שברומניה. עצרו אותנו למשך ארבעה ימים, אחר כך שבנו לביתנו.
בשנת 1942 גויסתי לצבא ההונגרי ונלקחתי למחנה עבודה בהונגריה ואחר בקרפטים.
התנאים במחנה הכפייה היו קשים ביותר והיו כרוכים בעינויי גוף ונפש. העבודה הייתה מפרכת ומתישה וספגנו מכות אכזריות ללא כל סיבה. סייענו לחיל ההנדסה בחפירות, בבניית עמדות, בבניית גשרים ופיצוצם ובסלילת כבישים. עבדתי גם במחסן האספקה, העמסתי קרונות רכבת במטען שהובא במשאיות. העבודה בוצעה במשמרות יום ולילה כששעות המנוחה הן מעטות. המפקדים והחיילים התנהגו כלפינו בצורה מחפירה ביותר, כאילו אנו עדת כלבים. לא פעם הייתי קורבן לעינויים קשים על דבר פעוט ערך. מי שנתפס קונה לחם הוענש בתלייה על העץ כשידיו קשורות מאחורי גבו. ספגתי מכות מכת הרובה בראש עד שהתעלפתי. הייתי מסוחרר לגמרי במשך מספר ימים. עד היום נותר סימן בראשי.
בתחילה היינו בפלוגה 220 יהודים - לקראת הסוף נותרנו 80. אנשים מתו מרעב, ממכות וממחלות.
ב-19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני לטרנסילבניה. הוריי נשלחו לגטו ברברשט שבו רוכזו כל יהודי הסביבה.
לפני חג השבועות, בחודש מאי, נשלחו הוריי יחד עם כל יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
הפלוגה נשלחה לצעדה לכיוון גרמניה. ידעתי שבצעדה זו יגיע קיצי. הצלחנו, שלושה יהודים, לברוח בלילה כשאנו קופצים מגג הגורן וכך ניצלנו. כל שאר היהודים שצעדו - חוסלו בגרמניה. צעדנו ברגל והסובייטים סייעו לנו לחצות נהר שהגשר שלו הופצץ.
כעבור שבועיים הגעתי לעירי. נודע לי שאחי יוסף נספה בשואה. הג`וינט סייע לנו. כל הבתים שלנו היו הרוסים וגם את הסוסים והפרות ולא מצאתי.
בשנת 1946 נשאתי לאישה את אסתר בעיר קלינב שברומניה.
בשנת 1951 עלינו ארצה באנייה "טרנסילבניה". הגענו לכפר מל"ל אל אחות של רעייתי.
בארץ עבדתי בעבודה קשה בסבלות, כפועל בשכר יומי ובמחסן תערובות לעופות –אגר"א.
נולדו לנו שני ילדים: יעקב - סוכן בתים, וישראל - עובד במחשבים.
זכינו ליהנות מששה נכדים: אורי, ליאור, רן, עידן, ניב ואור.