בר שי שמעון
ברֿֿ - שי שמעון (ויקטור)נולדתי בשנת 1927 לפייגה ולדוד בזשציה בעיר הנובר שבגרמניה. אבי עבד במפעל לנעליים. הוא נפטר בשנת 1932. למשפחתי היו מספר חנויות לנעליים והם ניהלו אותן. הבית היה בעל צביון דתי.
המשפחה מנתה שמונה ילדים: רוזה, הני, רגינה, קורט, ברנרד, פרידל, אסתי ואני. למדתי עד שנת 1938 בבית הספר הגרמני.
באוקטובר 1938 גורשו באכזריות כ-17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו זמן רב בגרמניה לפולין. מרבית המגורשים ובכללם משפחתי הגיעו חסרי כל לעיירת הגבול הפולנית זבונשין, כאשר הגרמנים חוסמים בפניהם את גבול ארצם והפולנים מונעים מהם כניסה לפולין.
אנו הוכנסנו למחנה הסגר בזבונשין. שהינו שם קרוב לשנה והג`וינט עזר לנו במזון. הג`וינט פרסם הודעה שלילדים יתומים תהא זכות קדימה לנסוע לשוודיה, לאנגליה או לפלשתינה.
אני נסעתי ב-"קינדר טרנספורט" לאנגליה. בתחנת הרכבת אמי נישקה אותי וחיבקה אותי ביודעה שלעולם לא תזכה לראות אותי בחיים. הגעתי ברכבת לאוטווצק שם פיטמו אותנו במשך שבועיים מאחר ומצבנו הגופני היה ירוד. נסענו לגדיניה, שם עליתי על אנייה שהפליגה ללונדון.
הגענו לאנגליה באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ המלחמה. כשהאנייה שבה לנמל הפציצו אותה הגרמנים.
המשפחות היהודיות בחרו את הילדים והנערים למשפחותיהם. מאחר ולא נבחרתי, נלקחתי להוסטל בלידס שם היו כמאה בנים מגיל 3 עד 15. למדתי במוסד ובבית הספר עד גיל 14, בגיל זה נחשבתי עצמאי. עזבתי את המוסד ולמדתי נגרות רהיטים. ברגע שהרווחתי את לחמי והתפרנסתי, חיפשתי מקום מגורים בבית משפחה תמורת תשלום.
כל תקופת המלחמה התכתבתי פעם בשישה חודשים דרך הצלב האדום עם אחותי פרידל שנמצאה בהכשרה בשוודיה. אחיי רגינה וקורט הגיעו בטרם המלחמה ארצה באנייה "פטריה" שטבעה. אמי ובתה הני ונכדתה נספו בשואה במחנה צ`נסטוחובה בשנת 1940. אחי ברנרד הנכה נשאר בגרמניה ואחותי אסתי הועברה למחנה עבודה בשטקלסדורף. אחותי רוזה ובני משפחתה עלו ארצה בשנת 1939.
בתום המלחמה עזבתי את אנגליה ועברתי לשוודיה לאחותי פרידל. שהיתי בשוודיה שנה, וכשנודע לי שאחי ושתי אחיותיי גרים בארץ החלטתי לעלות ארצה.
עליתי ארצה בשנת 1950 מנמל מרסיי שבצרפת באנייה "גלילה".
בארץ גרתי אצל אחי קורט בתל אביב עד שהתאקלמתי.
בשנת 1951 התגייסתי לצבא ושירתי שנתיים וחצי במשטרה הצבאית.
בשנת 1956 נישאתי לצפורה. בארץ עבדתי בנגרות רהיטים ב"ארגז". הייתי מורה לנגרות בבית הספר ברמת גן במשך עשר שנים.
פתחתי נגריה בהוד השרון בה עבדתי עד יציאתי לגמלאות.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: אהוד - עובד בבטחון בבנק, דוד – עצמאי, ומיכל - דיאטיקנית ומלמדת מחול אירובי.
זכיתי ליהנות משבעה נכדים: עדו, אוהד, דור, ניר, גלי, תומר וחן.
התנדבתי במשמר האזרחי שנים רבות ואני מתנדב באופן קבוע בבית החולים מאיר.
המשפחה מנתה שמונה ילדים: רוזה, הני, רגינה, קורט, ברנרד, פרידל, אסתי ואני. למדתי עד שנת 1938 בבית הספר הגרמני.
באוקטובר 1938 גורשו באכזריות כ-17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו זמן רב בגרמניה לפולין. מרבית המגורשים ובכללם משפחתי הגיעו חסרי כל לעיירת הגבול הפולנית זבונשין, כאשר הגרמנים חוסמים בפניהם את גבול ארצם והפולנים מונעים מהם כניסה לפולין.
אנו הוכנסנו למחנה הסגר בזבונשין. שהינו שם קרוב לשנה והג`וינט עזר לנו במזון. הג`וינט פרסם הודעה שלילדים יתומים תהא זכות קדימה לנסוע לשוודיה, לאנגליה או לפלשתינה.
אני נסעתי ב-"קינדר טרנספורט" לאנגליה. בתחנת הרכבת אמי נישקה אותי וחיבקה אותי ביודעה שלעולם לא תזכה לראות אותי בחיים. הגעתי ברכבת לאוטווצק שם פיטמו אותנו במשך שבועיים מאחר ומצבנו הגופני היה ירוד. נסענו לגדיניה, שם עליתי על אנייה שהפליגה ללונדון.
הגענו לאנגליה באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ המלחמה. כשהאנייה שבה לנמל הפציצו אותה הגרמנים.
המשפחות היהודיות בחרו את הילדים והנערים למשפחותיהם. מאחר ולא נבחרתי, נלקחתי להוסטל בלידס שם היו כמאה בנים מגיל 3 עד 15. למדתי במוסד ובבית הספר עד גיל 14, בגיל זה נחשבתי עצמאי. עזבתי את המוסד ולמדתי נגרות רהיטים. ברגע שהרווחתי את לחמי והתפרנסתי, חיפשתי מקום מגורים בבית משפחה תמורת תשלום.
כל תקופת המלחמה התכתבתי פעם בשישה חודשים דרך הצלב האדום עם אחותי פרידל שנמצאה בהכשרה בשוודיה. אחיי רגינה וקורט הגיעו בטרם המלחמה ארצה באנייה "פטריה" שטבעה. אמי ובתה הני ונכדתה נספו בשואה במחנה צ`נסטוחובה בשנת 1940. אחי ברנרד הנכה נשאר בגרמניה ואחותי אסתי הועברה למחנה עבודה בשטקלסדורף. אחותי רוזה ובני משפחתה עלו ארצה בשנת 1939.
בתום המלחמה עזבתי את אנגליה ועברתי לשוודיה לאחותי פרידל. שהיתי בשוודיה שנה, וכשנודע לי שאחי ושתי אחיותיי גרים בארץ החלטתי לעלות ארצה.
עליתי ארצה בשנת 1950 מנמל מרסיי שבצרפת באנייה "גלילה".
בארץ גרתי אצל אחי קורט בתל אביב עד שהתאקלמתי.
בשנת 1951 התגייסתי לצבא ושירתי שנתיים וחצי במשטרה הצבאית.
בשנת 1956 נישאתי לצפורה. בארץ עבדתי בנגרות רהיטים ב"ארגז". הייתי מורה לנגרות בבית הספר ברמת גן במשך עשר שנים.
פתחתי נגריה בהוד השרון בה עבדתי עד יציאתי לגמלאות.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: אהוד - עובד בבטחון בבנק, דוד – עצמאי, ומיכל - דיאטיקנית ומלמדת מחול אירובי.
זכיתי ליהנות משבעה נכדים: עדו, אוהד, דור, ניר, גלי, תומר וחן.
התנדבתי במשמר האזרחי שנים רבות ואני מתנדב באופן קבוע בבית החולים מאיר.