ביק שרה
ביק שרה (סלה)נולדתי בשנת 1923 לרחל ולוולף פינקלשטיין בעיירה בנז`ין-בנדין שבפולין. בעיירה חיו כ-66,000 תושבים, מחציתם יהודים. אבי היה מסגר. הוא נפטר בשנת 1933. אמי עבדה כתופרת ואף עבדה בחברת קדישא. הבית היה בעל צביון דתי מאד. המשפחה מנתה חמישה ילדים: הלה, מנדל-זרח, משה, שיינדל-יפה ואני.
למדתי שבע כיתות בבית ספר ממלכתי יהודי.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
בפברואר 1942 נשלחתי למחנה עבודה גרמני בנויזלץ אנדר אודר, שם היה בית חרושת לטווייה בשם גרושביץ ובו עבדתי במחלקת יצור חוטים. הייתי ממונה על הפעלת ארבע מכונות ליצור חוטים.
בינואר 1945, כשהצבא האדום התקרב, הוצאנו מהמחנה וצעדנו בצעדת המוות במשך שישה שבועות. שהינו שבוע אחד במחנה הריכוז פלוסנבורג, עד שהגענו לרכבת שהעבירה אותנו למחנה הריכוז ברגן בלזן. נסענו ברכבת במשך עשרה ימים והגענו למחנה בחודש מרס.
שוחררנו ב-15 באפריל 1945 בידי הבריטים.
אמי נשלחה בשנת 1943 למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ושם נספתה. שני אחיי, מנדל ומשה, ברחו לברית המועצות. משה התגייס לצבא הפולני והגיע ארצה. מנדל לא חזר מברית המועצות ועקבותיו לא נודעו. שתי אחיותיי, הלה ושיינדל, נלקחו למחנות. הלה למחנה בפרשניץ שבצ`כוסלובקיה, ושיינדל למחנה גבנזדורף ולפרשניץ. הן שוחררו בידי הצבא האדום בשנת 1945.
כששוחררתי בידי הבריטים הייתי חולה מאד ומשקלי היה 27 ק"ג. נשלחתי לבית חולים של חיילים גרמנים בליבק שבו לא היו תרופות ולא רופאים. חלק מהחולים הועברו לשוודיה. הייתה מגמה להשאירני במקום כי היה חשש כבד שאמות בדרך. נראיתי כבת 12. בכיתי מאחר ונודע לי שאינני נוסעת לשוודיה כי חוששים שאמות. לי לא היה משנה היכן אמות; על פני היבשה או שישליכו אותי לים. אותו רגע נפתחה הדלת והרופא אמר לי: "קטנטונת אני מבטיח לך שתסעי לשוודיה," אך אני לא האמנתי לדבריו. למחרת הגיעו שבויים הונגרים ובידיהם רשימה וקראו: "פינקלשטיין סלה". נלקחתי על אלונקה. ראיתי את השוודי מן הצלב האדום שאמר לי: "אני הבטחתי לך שאת נוסעת לשוודיה, ובאתי לקחתך". שני בחורים נשאו אותי אל אמבולנס וזכיתי מהאיש לנשיקת דרך צלחה. אם לא הייתי נשלחת לשוודיה ברי לי שלא הייתי נותרת בן החיים.
במשך שנתיים הייתי מאושפזת בסנטוריום להחלמה מהטיפוס, מדלקת הריאות ומהמים בבטני.
לאחר מכן עבדתי במשך שנתיים בבית חרושת לאריגה ובסנטוריום ככוח עזר עד שחליתי שוב.
ביוני שנת 1949 עברתי משוודיה למרסיי שבצרפת ועליתי ארצה באמצעות הסוכנות באנייה "קדמה".
בשנת 1950 נישאתי לבעלי מרדכי והתגוררנו בגבעת שמואל.
עבדתי בבית חרושת לאריגה משנת 1949 עד 1979.
בשנת 2001 עברנו להתגורר בבית "עד 120".