אמישה סימה

נולדתי בשנת 1937 לנחה-רינה ולאהרון אברמוביץ בעיירה חוטין, בבסרביה שברומניה. לאבי היה בית חרושת לשמן וקמח. נחשבנו למשפחה עשירה ומבוססת מאד. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה חמישה ילדים: אסתר, פנינה, יוסף, רעיה ואני.
בשנת 1939 הועבר השטח לשליטת ברית המועצות.
בשנת 1941 השיבו הרומנים את השטחים באזורי בסרביה ובוקובינה לשליטתם.
הגרמנים נכנסו לאזורנו. מספטמבר 1941 ועד סתיו 1942 גורשו בין 150,000 - 185,000 יהודים למחנה טרנסניסטריה. נדדנו בשיירות, בעגלות וברגל, על פני מקומות רבים ואף הלכתי לאיבוד בדרך.
טרנסניסטריה הייתה מחולקת למחנות: טיבריב, קרסנה ומוגילב. רוב הזמן נמצאנו במחנה טיבריב. למחנות בטרנסניסטריה הוגלו יהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדביה. אזור טרנסניסטריה נמצא באוקראינה בין הנהרות בוג ודנייסטר.
אבא נלקח למחנה עבודה בטולצ`ין. הוא עבד קרוב לשנה במחנה וחזר הבייתה לפני סיום המלחמה. סבי וסבתי מצד אבי נספו באחד המחנות בטרנסניסטריה. במחנות טרנסניסטריה נספו כ-90,000 יהודים.
במחנה טיבריב היו ילדים, אנו נשארנו כל העת עם אמנו. אימא סבלה מאד מהתנאים הקשים במחנה. היא, שהייתה מורגלת לחיות ברמה גבוהה, לא יכלה לסבול את הרעב ולהתמודד עם תנאי מחיה מחפירים ועוני משווע. אבי, שהיה סוחר, ידע לשרוד. אמי מכרה את הזהב על מנת לקנות מעט מזון. על המחנה שמרו אוקראינים וגרמנים והוא נחשב למחנה גדול. כשהחלו לירות הסתתרנו אצל נוצרים בעליית הגג בין ערמות הקש.
לפני סיום המלחמה נסענו לאוקראינה. אבי נפרד מאִמי ונשא לו אישה מוויניצה שבאוקראינה. גרנו במקום כשנה. אבי עסק במסחר. נסענו לחוטין ונשארנו עם דוד. בית החרושת לשמן וקמח נשאר בבעלותנו. גרנו באוקראינה עד תום המלחמה.
משפחתנו נסעה לגבול ההונגרי ואבי הורה לאשתו להשאר במקום עם הילדים והוא יבדוק אם משפחתו נותרה בחיים - הורים ואחיות. אשתו סירבה שמא יישאר ברומניה ולא ישוב, על כן נסענו עמו למולדביה אל העיירה דרבן שברומניה.
למדתי 11 שנים ברומניה בבית ספר רומני.
בשנת 1957 נישאתי בדרבן לשמואל. בננו נולד ברומניה.
בשנת 1962 עלינו ארצה והגענו לבאר שבע. עבדתי עשר שנים בבית ספר כטבחית וכן עבדתי בטיפול בילדים.
נולדו לי שני בנים: אבי – מאבטח, ויעקב - עובד במס הכנסה.
זכינו ליהנות משני נכדים: שי ושמוליק.