אלטבוים לאהנולדתי בשנת 1921 לרות ולמנחם גולדברג בעיר קומוב לובלסקי שבפולין. זו הייתה עיר קטנה ורוב היהודים בה היו סוחרים. לאבי הייתה חנות לחומרי בנייה. הבית היה בעל צביון חרדי. המשפחה מנתה שמונה ילדים. כבר לפני פרוץ המלחמה היו ביטויי אנטישמיות.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. נשארנו בעיר עד לכיבוש הגרמני. לא היה בידנו כסף מזומן ועל כן השתמשנו בשכר חליפין. תמורת סחורה השיג אבי עזרה להעברת ילדיו לברית המועצות. חמשת אחיי עזבו את הבית אך כמובן שלא ביחד. בעלי הרכוש עזבו ראשונים את העיר.
בברית המועצות טולטלנו בדרכים במשך חודש כשאנו מובלים בקרונות בקר לסיביר. במשך שנה בקירוב חיינו בסיביר והחיים היו כמו בבית סוהר. היינו חייבים לעבוד תמורת מזון.
בשנת 1945 בעקבות ההסכם בין פולין לברית המועצות שוחררו הפולנים, כולל היהודים, וכל אחד נסע לדרכו. אני נסעתי לקזחסטן.
מקץ מספר חודשים נאלצנו לברוח עקב הסתבכות של קרוב משפחה של בעלי עם החוק. הסתתרנו בתוך קרון פחם.
בשנת 1945 מיד אחרי סיום המלחמה שבתי לפולין עם בעלי עזריאל ותינוק בן שלושה חודשים. גרנו בלבוב בבית כנסת במשך חודש ימים. עברנו לעיר קטוביץ` והשתכנו במבנה של מחנה ריכוז לשעבר בתנאים ירודים ביותר.
הגענו לעיר סוסנוביצה שבמחוז שלזיה. אחי הגיע מגרמניה. היינו חייבים לשלם 20 זלוטי לאדם על מנת לעזוב את פולין ולעבור לצ`כוסלובקיה. בעלי עבד במיון נעליים של יהודים שנרצחו במלחמה. הגענו לצ`כוסלובקיה, לאוסטריה ושהינו בה כחצי שנה.
בתחילה שאפנו להגר לארצות הברית אך אנשי הסוכנות שכנעו אותנו לעלות ארצה. הועברנו לאיטליה ועלינו על אנייה טורקית שיעדה ארץ ישראל.
נשלחנו לחדרה וגרנו באוהלים במשך חצי שנה. פגשתי את שני אחיי שהיו כבר בארץ, הצעיר ביניהם שירת בפלמ"ח.
גרנו בלול במגדיאל ובעלי החל לעבוד אצל ירושבסקי, בעל הפרדסים. ירושבסקי בנה בתים ואנו רכשנו ממנו שטח של ¾ דונם בסכום של 300 לירות.
בעלי עבד בסולל בונה.
נולדו לנו שני ילדים: ישראל - עבד כאזרח עובד צה"ל, ואיציק - עובד במשק חקלאי.