אורן לאה

נולדתי בשנת 1929 ללילי ולהוגו לנגר בעיר ניטרה שבצ`כוסלובקיה. חיינו בכפר קטן, ארדנובצה. בכפר זה גר אף אח של אבי, אדוארד לנגר. לאבי היה משק ענק ובו גידלו תבואה, עצי פרי, סוסים ופרות. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שני ילדים: יוסף-אוטו ואני. למדתי ארבע כיתות בבית הספר הכפרי והמשכתי ללמוד בעיר פשטני שנתיים נוספות.
כשהחלה המלחמה שבתי לכפר ארדונבצה. היינו מנותקים מהמשפחה ורק פעם בשלושה שבועות קבלנו מהם מכתב. באחד הימים נודע לנו שהגרמנים לקחו יהודים אך לא ידענו לאן.
בשנת 1942 הפשיסטים הסלובקים, ה"לינקה", לקחו עמם את דודי אדוארד ורעייתו מרגיט. הזוג כתב גלויה מן הרכבת ובו בקשה שנתפלל למענם לאלוהים. הם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו שם נספו. אף סבתי, דוד, שלוש דודות, בעליהן וילדיהם נספו באושוויץ.
אנו המשכנו לעבד את השדות בכפר. אבי הוגו למד טיפול בחיות וטיפל בבעלי החיים של הגויים ללא תמורה. הכפריים העריכו אותו ואת אחי בשל חריצותם הרבה.
בשעה ששמענו כי הגרמנים רוצחים יהודים, פנה אבי לראש הכפר והשביעו מתחת לצלב שישמור את משפחתו בחיים. הגוי כרע ברך ונשבע. אף כפרי לא הסגיר אותנו לידי הגרמנים. מדי פעם הגיעו גרמנים לכפר וחיפשו אחר פרטיזנים ויהודים, אך לא מצאו דבר. היו ימים בהם הגרמנים ביקרו בביתנו ושאלו היכן גרים יהודים. אמי הייתה רועדת כעלה נידף ברוח והם היו אומרים בגרמנית "מסכנה איך שהיא רועדת". לא עלה בדעתם שאנו יהודים.
אנו היינו המשכילים בכפר ואבי היה שופט את הכפריים הבורים. גם למשטרה ולבנקים סייענו וחתמנו עבורם על ערבויות.
משפחת וינברגר, יהודים שברחו מפני הגרמנים מצאו מחסה בביתנו. הם הסתתרו בשדה עשרות ק"מ מביתם, גוי שפגשם הפנה אותם אלינו. האם ובתה הסתתרו בביתנו והאב ובנו בבית אחר. באחד החיפושים נתפש דב וינברגר, נשלח למחנה טרזינשטט וניצל. אף אישה קשישה נוספת הסתתרה בביתנו. באביב 1945 שיחרר אותנו הצבא האדום.
אני הפצרתי בהוריי לעלות ארצה. הציונות בערה בעצמותיי והודעתי להם שאני לא יכולה לחיות כנטע זר בין הגויים. העם היהודי צריך לבנות בית במקום מסוים. הגיעו שני בחורים וסיפרו על השומר הצעיר ועל העלייה לפלשתינה. יצאתי לברטיסלבה ולקושיצה להכשרה ציונית.
ב-15 במאי 1948 עליתי ארצה באנייה "קדמה" בשעה שהבריטים האחרונים עזבו את חיפה. נשלחתי לכפר מסריק לשלושה חודשים, לקיבוץ מענית לשנתיים. בגלל המלחמה נשלחו הנשים והילדים לפרדס חנה, אני הייתי ממונה שם על המחסן. עלינו להתיישבות בקיבוץ להבות חביבה. זה היה הדבר הכי מרגש בחיי, להגיע לשממה ולהקים קיבוץ יפהפה.
בשנת 1949 נישאתי למיכאל וגרנו בקבוץ עשר שנים. עברנו לשדה ורבורג ואחר כך לחבל לכיש, למושב שדה משה, בו גידלנו אפרסקים, עגלים, עופות ותרנגולי הודו.
נולדו לנו שתי בנות: דורית - מורה בתיכון ופסיכולוגית, ואורנה - אחות מוסמכת.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: ניר, טל, מעיין, שחף ושובל.
היום אני מרחיבה את השכלתי ונהנית מלימודיי בחוג לגמלאים בבית האומנויות.