נולדתי בשנת 1924 בעיר לנצוט שבפולין. היינו חמישה אחים ושלוש אחיות. אחד האחים התגייס לצבא. החיים בבית היו קשים עד מאד והפרנסה לא הייתה מצויה. חדר וחצי שימש תשע נפשות. הבית היה בעל צביון מסורתי.
בבית הספר העממי חשתי באנטישמיות. ליהודים לא הותר ללמוד בתיכון וכמובן שלא באוניברסיטה.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. בפקודת הגרמנים גורשנו מהעיר. אבי לקח עמו את הילדים הקטנים, הגדולים הלכו בעצמם. אחותי הבכירה נשארה בעיר וחיכתה לחברהּ שהיה מגויס לצבא.
נדדנו לכיוון אוקראינה, שם עלינו על רכבת לסיביר. בסיביר עבדתי בכריתת עצים. הקור היה עז, 40 מעלות מתחת לאפס. שכרינו עבור העבודה המתישה היה מנת לחם יומית בלבד.
אמי נפטרה בסיביר, ובשנת 1944 אף אחותי נפטרה שם משחפת. אני ואחי גויסנו לצבא האדום. מסיביר הגענו לעיירה שצ`צ`ין.
בשנת 1945 בתום המלחמה חיפשתי את בני משפחתי, אולי מישהו נותר בחיים. מצאתי בת דודה שניצלה והתגוררה במינכן. איתרתי אותה ודפקתי על דלת ביתה. האישה קיבלה את פניי בקרירות, היא חששה שמא אני זקוק לעזרתה.
אחי ואני הצטרפנו להכשרה לא רחוק ממינכן. שם שהינו כשנה.
הגענו לארץ כי רצינו לחיות כאן חיים שקטים, נוחים יותר ובטוחים, חיים בהם לא אברח בכל פעם שאראה מולי שוטר.
עלינו ארצה כמעפילים בלתי חוקיים והגענו לקיבוץ יחיעם. חיינו בקיבוץ זמן קצר.
בשנת 1947 התגייסתי לצבא. נלחמתי בקרבות כיבוש נצרת ובית שאן בגדוד 13 בגולני. היה לי טוב בצבא, היו לי בגדים ללבוש ואוכל אך בחופשות לא היה לי את מי לבקר פרט לבן דוד שגר ברמתיים.
השתתפתי בכל מלחמות ישראל: מלחמת השחרור, סיני, ששת הימים, יום הכיפורים - בחיל הרפואה.
באתי לרמתיים בעקבות בן דודי. כאן התחלתי לעבוד למחייתי והבאתי לכאן אף את אחיי שהתערו בקיבוץ דפנה. עבדתי בפרדס, בבלוקים, עבודות אבן, בניית קירות ומדרגות ובריצוף. לא התביישתי בשום עבודה. הדבר החשוב היה - פרנסה והקמת משפחה.
בשנת 1950 נישאתי לפנינה.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: חוה – מורה בתיכון, יוסי – הנדסאי בתעשייה אווירית, ודורון - קבלן עצמאי.
אנו נהנים מתשעת נכדינו: שרית, סיגל, גיא, עדי, יפעת, ירדן, אופיר, טל ועדו.
משה נפטר ביולי 2010, יהי זכרו ברוך!