| | | ורדי זהבה
נולדתי בשנת 1922 לשיינה-חיה ויצחק בונים בבריסל שבבלגיה. הוריי עקרו מרוסיה לבריסל. הם התערו בחברה הבלגית בצורה מהירה וטובה. הלכתי לגן ולבית הספר העממי. היה לי אח צעיר, שמואל. לאבי היה מפעל לייצור נעליים. משפחתי השתייכה למעמד הבורגני ונחשבה כציונית מאד. אמי שלטה בשפה העברית ואף לימדה אותי. מפיה למדתי את הברכה "מודה אני" ומעט יידיש. בגיל שלוש עשרה הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה".
הוריי דאגו להשכלתי התרבותית ולכן רכשו לי מינוי לתאטרון ולקונצרטים. בגיל 16 ארגנו קבלת פנים בתנועת "עזרה" לילדי הפליטים שהגיעו מגרמניה.
נקודת המפנה החלה ב-10 במאי 1940, עת פלשו הגרמנים לבלגיה. האזנו בדריכות לשידורי הרדיו. הגרמנים הודיעו לכל הבלגים לפנות את בריסל והחלה בריחה המונית. נסענו במכונית משא לכיוון הגבול. הגרמנים סגרו את הכבישים והפציצו אותנו בדרכנו. הגענו לעיירה קטנה בשם ריו בחבל נורמנדי, בה שהינו כחודש, כשאנו ישנים בכנסיות ובכל מקום אפשרי. הגרמנים הורו לנו לשוב לבריסל וכך היה. חזרתי לגימנסיה וסיימתי בה את בחינות הבגרות.
הגרמנים חוקקו חוקים מגבילים: אסור לעבוד, אסור ללמוד בבית הספר, אסור לצאת אחרי השעה 8 בערב וכן ענידת הטלאי הצהוב על דש הבגד. חוקים אלו מנעו את המשך לימודיי באוניברסיטה. נרשמתי לבית הספר למסחר. הגרמנים פרצו לבית הספר וכמעט עצרו את המנהלת. בתגובה, אני ועוד מספר אנשים פתחנו כיתות ולימדנו בעצמנו. חבריי ואני עסקנו במשך שנתיים בלימוד ילדים יהודים במחתרת תוך סיכון גדול. באחד הימים התפרצו הגרמנים לכיתות. נמלטתי מהמקום, אך הגרמנים עצרו מספר מורים ותלמידים. ביולי 1942 קיבלנו מכתב מהגרמנים ובו הוראה שעל בני הנוער להגיע ל"מלין" – מחנה חיילים ליד בריסל, ובתמורה הגרמנים לא ייקחו את ההורים. אבי סירב להוראת המכתב וטען שאינו סומך על הגרמנים. הוא שכנע גם אחרים לבל ילכו למקום הריכוז. הוא הורה לנו לחפש מקום מסתור בו נתחבא. כך למעשה התפצלנו. הגסטאפו ירה באבי. הוא נתפש פצוע ב-26 בנובמבר 1942 ונשלח למחנה ההשמדה אושוויץ. בטרנספורט שיצא ב-15 בינואר 1943 נשלח גם חברי לאושוויץ. קיימתי קשר הדוק עם המחתרת והיה בדעתנו לסייע ליהודים. באותם ימים כתבתי בעיתון המחתרת. הגויים הסגירו את חבריי המחתרת למשטרה לאחר ששמעו רעשים חריגים. חיינו בפחד מתמיד. הגרמנים יצאו מבלגיה ב-4 בספטמבר 1944 ושוחררתי בבריסל. כעבור מספר חודשים שבתי אל ביתי. במלחמה איבדתי את אבי יצחק בונים, דודי אברהם שטיין, אישתו חסיה ובנם חיים. אחרי השחרור הקמתי את תנועת הנוער "בורוכוב" שהפכה ל"דרור". רבים מחניכיי הצטרפו לקבוץ משמר הנגב ובכללם אחי שהיה ממייסדי הקבוץ.
באפריל 1947 עליתי ארצה באמצעות ויזה מזויפת באנייה "פרובידנס". בשנת 1948 נישאתי לבעלי חנוך ורדי ז"ל. דודי, בנימין אבן, שהיה ראש המועצה קלט אותי ברמתיים והתערותי הייתה קלה למדיי. עבדתי בארץ כפקידה ומורה לצרפתית.
זכיתי לאותות הוקרה מממשלת בלגיה על פעילותי במחתרת.
לחנוך ולי נולדו שלושה ילדים: יצחק – איש נדל"ן, דוד – מפקח בנייה ורחלי – מנהלת מגרש חנייה.
אנו נהנים מעשרה נכדים: נמרוד, ניר, נועם, יאיר, גל, יובל, ליעד, עמרי, אדם ואוהד, וכן מנינה: שירה.
כיום אני מרחיבה את השכלתי בהאזנה להרצאות בחוג לגמלאים בבית האומנויות. |
|
|