| | | ופרבניק שלמה
נולדתי בשנת 1932 לגיטל ולמרק בעיר סטושק שבפולין. למדתי בחדר כשלוש שנים. הוריי נודעו כאנשים צנועים שלא דרשו הרבה.
ב-1 בספטמבר 1939 עם פרוץ המלחמה ספגה העיר הפגזה קשה. לאחר ההפצצה נכנסו הגרמנים לעיר. הוריי, אחי, אחותי ואני ברחנו לשדות. במנוסתנו דרכנו על גופות של הרוגים. כל העת שמענו צעקות של הגרמנים. גם כשהחשיך המשכנו להימלט. כשהתרחקנו מן הכביש לא נשמעו עוד צעקות, והגרמנים לא רדפו אחרינו. מצאתי את כל המשפחה פרט לאבי. שבנו למחרת אל ביתנו פרט לאבא.
בעיר הבחנתי בחנויות שרופות מן ההפצצות. הייתי בעיר במשך כשבועיים. כל אותו זמן הגרמנים תפשו יהודים והטילו עליהם עבודות. את סבי וסבתי לא ראיתי למרות שגרו לא רחוק מאתנו. ניסינו לברר מה ארע לאבא והתשובה שקיבלנו שהגרמנים לקחו את כל הגברים.
יום אחד הגרמנים תפשו ילדים והעבירו אותם למחנה. ברחתי דרך גדר המחנה ושבתי הביתה. אמי הודיעה לנו שחייבים לברוח מהעיר. נמלטנו אל היער. בלילה פגשנו גרמני שידע שאנו עומדים לחצות את הגבול והציע לנו לשוב לביתנו. בבוקר עמדנו לחצות את מעבר הגבול. ליד הנחל עמדו גרמנים ומצדו השני סובייטיים. עקפנו את ריכוזי הגרמנים שהיו עסוקים בביזת שעונים, תכשיטים ודברי ערך מן הפליטים ועברנו לצדו השני של הנחל, אל הצד של ברית המועצות.
הצבא האדום כיוון אותנו לכפר הסמוך. משפחה סובייטית ריחמה עלינו ואפשרה לנו להיכנס לביתה, לאכול ולישון. המשכנו לביאליסטוק וכל העת חיפשנו את אבינו, אך לא הצלחנו ליצור עמו קשר. בתום שבועיים של חיפושים הופיע אבינו בביאליסטוק. נודע לנו שהגרמנים תפשו את אבא והוא נלקח למחנה עבודה. האב וכמה אסירים הצליחו לברוח מן המחנה ומאותו יום חיפש אחרינו. נסענו ברכבת אל אחות אמי שגרה בטג'יקיסטן (היום העיר נקראת דו שן בא סלימנאבד). התקבלנו במקום כפליטים ושוכנו בצריפים. אבא נלקח למחנה עבודה ועבד בו למען הצבא. מפאת מחסור במזון, אחותי ואני הוכנסנו למוסד על מנת של נמות ברעב, שם למדתי את השפה הרוסית. לאחר שנתיים ברחנו, אחותי ואני, מן המוסד ושבנו אל משפחתנו. אחי היה מאושפז בבית החולים - הוא מת בידיי. קץ המלחמה הורגש באוויר. אימא לא הייתה מרוצה מבואנו מאחר ותנאי המחייה בבית היו קשים מנשוא. במשך שבועיים נסענו בכרכרות לעיר שצ'צ'ין בפולין. התגוררנו בבית עולים ופגשתי קבוצת ילדים שהסוכנות פעלה לצרפה אל אחד הקיבוצים של התנועה הקיבוצית ולעלותה ארצה. הגענו לצרפת אל עיר הנמל מרסיי, שם הוקם מחנה פליטים ובו אימנוּ אותנו לקראת המלחמה בישראל.
בדצמבר 1948 עלינו בעליית הנוער באנייה "פאן יורק" והגענו לבית העולים בפרדס חנה, ומשם עברנו לקיבוץ דורות. כשאבי הגיע ארצה הודיע לי שאמי נפטרה בדרך ליד הגבול הצ'כוסלובקי.
השתתפתי במלחמת השחרור בדורות וכן בכל מלחמות ישראל. שירתי בחיל הים.
בארץ עבדתי כטפסן בניין בסולל בונה וכן בחברת רסקו. כן עבדתי בירושלים כמנהל עבודה ראשי של שני מהנדסים פרטיים.
בשנת 1954 נשאתי לאישה את טובה.
נולדו לנו שלושה ילדים: דניאל – עובד בעירייה, יורם – נהג מונית, ויצחק - חשמלאי.
אנו נהנים מנכדנו: עינת, עמית, כפיר ועדן. |
|
|