| | | ויסזלץ אלימלך
נולדתי בשנת 1926 לטוניה ולשמואל ויסזלץ בעיר סוסנוביץ במחוז שלזיה שבפולין. משפחתי כללה שמונה נפשות: הורים וחמש אחיות: אנז'ה, מלכה, רבקה, רחל, נדז'ה ובן יחיד - אני. אבי היה חייט ואמי עקרת בית. למדתי חמש שנים בבית הספר הממלכתי ואחר הצהריים למדתי ב"חדר". ביתנו היה בית מסורתי. אבי נמנה עם אגודת "פועלי ציון" ואחיותיי היו בתנועת הנוער בית"ר.
ב-4 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר. הגרמנים הפרידו בין הגברים לנשים ומאחר והייתי ילד הצטרפתי לאמי. הגברים רוכזו במרתף העירייה למספר ימים, הנשים והילדים שוחררו. עבדתי מספר חודשים בבית מלאכה למזוודות. הגרמנים ריכזו אותנו במגרש הכדורגל לשם החתמת תעודותינו. אבי הציג את תעודתו בפני עורך דין יהודי וחייל גרמני. העורך דין שכנע את הגרמני כי אבי הוא בעל מלאכה מעולה. היות והגרמני היה שתוי מעט – שוחררנו. היינו בין היחידים ששוחררו.
ב-12 בספטמבר 1942 הועברנו לגטו שרודולה שמחוץ לסוסנוביץ. עבדתי בייצור מזוודות וגם בבית מלאכה למכניקה. הייתה לי תעודה מהגסטאפו המאפשרת לי להיכנס לגטו ביום ובלילה. הייתי היהודי האחרון שהותר לו לעבוד בבית המלאכה. בניתי בונקר וכשהבחנתי בנורה הנדלקת במשטרה ידעתי שתתבצע פעולה והיינו מתחבאים בבונקר. בשנת 1943 נשלחתי למחנה אנברג. כעבור שבועיים נודע לי שהגטו חוסל. נשלחתי למחנה גרידיץ בו פשטו מחלות וידעתי שעליי לצאת מן המחנה במהירות. בשעה שחיפשו בעלי מקצוע, הצהרתי שאני נגר ונשלחתי למחנה קלטנדורף, שם עבדתי כחודש וחצי. הועברתי למחנה לנדסהוט שם העברנו את האבנים מהקרונות לאתר. כעבור חודשיים חולקנו בידי קצין גרמני ל-3 קבוצות: חולים המופנים לאושוויץ, עתודה- שאין יודעים מה יעלה בגורלם והבריאים. אני הופניתי לעתודה. נעמדתי בפני הקצין הגרמני והצהרתי בפניו "אני רוצה לעבוד, אוהב לעבוד, תשלח אותי לעבודה - אני בריא!" למרות שחבריי צחקו ידעתי שישלחו אותי לאושוויץ או שירו בי. הקצין חייך לעצמו וכעבור דקה הורה לי לפנות לקבוצה השלישית. נשלחתי למחנה בלכמר, כאן חקקו על זרועי את מספרי 178902. שוב עסקתי בבנייה. בזמן הפצצה רציתי להיכנס לבונקר של הגרמנים אך הושלכתי החוצה. נכנסתי עם שוטר גרמני לבונקר שני וכשיצאנו התברר שפצצה נחתה על הבונקר הראשון וכולם נהרגו. ניצלתי פעם נוספת כשהבחנתי בשובל לבן ממטוס וברחתי מהמקום. במקום שעמדתי נחתה פצצה. בינואר 1945 יצאתי ב"צעדת המוות" עד לגרוס-רוזן ומשם בקרונות משא לבוכנוולד. מאחר והיו לי פצעים ברגליים שוכנתי בבלוק 65 ובו פצועים קל. כששמעתי כי האמריקנים מתקרבים עברתי לבלוק הילדים. כשפינו את הילדים לצעדה התלוויתי אליהם עד לשער המחנה וקול פנימי אמר לי לברוח. חזרתי לבלוק ונשכבתי במיטה העליונה ולא זזתי. שכבתי כך מספר ימים ללא אוכל וללא מים עד שהאמריקנים שחררו אותי. מכל משפחתי רק אני שרדתי את השואה. נסעתי לפריז לסנטוריום אקואיי להבראה.
ממרסיי עליתי ארצה וביולי 1945 הגעתי לעתלית. כעבור שבועיים הגעתי למגדיאל למוסד מוסינזון בו למדתי שנתיים. הצטרפתי לנוטרות, עברתי לקיבוץ דן ואומנתי בהגנה. בתום מלחמת השחרור שבתי לרמתיים.
בשנת 1952 נשאתי לאישה את חנה ז"ל.
עבדתי כמזכיר קופת חולים עד לגמלאות.
לחנה ולי נולדו שני ילדים: הרצל - עובד בחנות למוצרי ספורט וטוניה.
זכינו ליהנות משלושה נכדים: שמואל, אור ושמעי. |
|
|