| | | המרמש הלנה
נולדתי בשנת 1918 לברטה וישראל רוזנברג בעיר טורקה שבפולין. בעיר התגוררו כ-7,000 יהודים. אבי היה סוחר עצים. הבית היה בעל צביון דתי-ציוני. המשפחה מנתה שש בנות: מרים, רוזה, סימה, פרידה, סוסיה ואני. את השכלתי רכשתי בגימנסיה הממלכתית בה סיימתי את הבגרות. עברית למדתי בבית. הבית היה תרבותי ובו למדו גרמנית, יידיש, יהדות ותנ"ך. למדתי לנגן בכינור, ציור ופיסול. השתייכתי לתנועת "הנוער הציוני".
באפריל 1940 נישאתי לד"ר אברהם המרמש בחצר האדמו"ר מטורקה. נולד לנו בן - יעקב. עד שנת 1942 עבד בעלי כרופא בעיר. יהודי טורקה והסביבה נשלחו למחנה השמדה בלז'ץ שם נספו רובם. ברחתי עם בעלי וילדי לגבול גליציה המזרחית אל הקרפטים. שלחתי את בני קובי למשפחת קאלוש שבמונקץ' בתקווה שיינצל. אברהם ואני נסענו לבודפשט בשמות בדויים אני- רוז'י בורגר ובעלי - הרש רוט. נשלחנו למחנה המעצר במגדולנה שבבודפשט, משם עברתי לקרשמזי. ברחתי לגבול ההונגרי והועברתי למחנה ביצ'ה. באמצעות עו"ד ד"ר קאודרס נודע לי שהלשינו על משפחת קאלוש והם נכלאו בבית סוהר. בני נמסר לאלמנה בשם טפר שהעבירה אותו למוסד. בני מעולם לא אותר ועקבותיו אבדו. בסוף 1943 נשלחתי לאושוויץ בירקנאו. מספרי נקבע 80875- A והועברתי לבלוק 13. נבחרתי עם כ-300 בחורות לעבודה בבית חרושת למוצרי עור. הייתי שולחת מעילים לגרמניה. בכיסי המעילים שארזתי הייתי טומנת פתק בזו הלשון "גברת נכבדה, המעיל שאת לובשת הוא מעיל של יהודיה שנשרפה אתמול במחנה ההשמדה אושוויץ. אם תספרי על כך לעולם תבוא עלייך הברכה וָלֹא - קללה". עזרתי לחיילים הפולנים לחבל בחשמל. הייתי מוציאה נתיך והטכנאי יורק הגיע לתקן. יורק שהיה בעברו קצין חיל האוויר הפולני, הורה לי לפקוח אוזניים לכל המתרחש במחנה וליידע אותו. באמצעות אמו, שהיה לה קשר ללונדון, היו זורמות הידיעות החוצה. דיווחתי על הניסויים הזוועתיים בנשים שערך פרופסור קלאוברג בבלוק 10 ועל מחקרי ד"ר מנגלה בתאומים, על אורלי שהייתה ממונה על כל בתי החולים והמחקרים באושוויץ. באמצעותה נודע לי על זריקות הרעל פנול, על שרפתם מידי לילה של 6,000 יהודים במחנה ועל ניסיונות החבלה של רושקה-רוזה רובוטה בקרמטוריום. רושקה העבירה לזונדרקומנדו שעבד בקרמטוריום בקבוקי פצצה פרימיטיביים שהוכנו בבית חרושת אוניון, באמצעותם פוצצו את הקרמטוריום. ארבעת הנשים האמיצות, ובכללם רושקה, נתפשו ונתלו, לזכרן הוקמה אנדרטה בירושלים. עם התקרבות הצבא האדום החל "מצעד המוות". הגעתי למחנה ברגן בלזן בו הייתי שלושה חודשים ושוחררתי בידי הבריטים ב-15 באפריל 1945. חליתי בטיפוס והועברתי לבית החולים ברונד האוס. עם החלמתי עבדתי כאחות במחלקה 7 בה אושפזו חולי שחפת. בשנת 1945 העדתי במשפט צבאי על תלייתן של ארבעת הנשים באושוויץ. פרופסור בנטוויץ התעניין בגורלי ובגורל בעלי. בדרך מקרה נודע לו מפיה של הציירת מירה המרמש שאברהם מסייע בבריחת ילדים במחנה העקורים ברומא. בשנת 1947 נפגשתי ברומא עם בעלי.
ב-23 במרס 1947 הגענו ארצה באנייה "מולדת" כשעל סיפונה 1,563 מעפילים. נעצרנו ושולחנו למחנה בקפריסין. באפריל 1948 שבנו עם בתנו ארצה לרמתיים.
נולדו לנו שני ילדים: מיקה - מורה, וישראל - הנדסאי.
זכיתי ליהנות משישה נכדים: אביטל, ניבה גיל, דרור, ניב ודנה ומנינים: ניצן ומאור.
אני חברה בבני ברית. בשנת 1992 זכיתי בתואר יקירת העיר. אני מרצה בפני בתי ספר ונשלחת להרצאות בגרמניה ובפולין. מסרתי עדות במוסד "יד ושם".
הלנה נפטרה ב-ח' בתמוז תש"ע, 20 ביוני 2010 - יהי זכרה ברוך!
|
|
|