| | | ברנר דב
נולדתי בשנת 1938 לחוה ועמנואל בעיר קרוסנו שבפולין. אבי היה עורך דין ידוע ובעל משרד עצמאי. המשפחה היתה אמידה ומשכילה. סבתי וסבי עסקו בפרוות והייתה להם חנות גדולה בקרוסנו. הבית היה בעל צביון חילוני. גרנו באזור פולני. המשפחה מנתה שני ילדים: מרגלית ואני.
ב-1 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את פולין. התארגנה מחתרת יהודית, ואחד ממקומות ההתכנסות והפעילות היה בבית סבתי. הדבר נודע לגרמנים ונאלצנו לברוח בחיפזון. עוד באותו לילה נמלטנו: אמי, אחותי, דודתי ואני. אמי נטלה עמה מזוודה עם כסף רב, דבר שהציל אותנו בהמשך, שכן בכסף זה אמי שילמה לגויים על מנת להסתירנו.
אבי נעצר ונלקח למחנה עבודה. בחופשות מהמחנה לחצה עליו אמי שלא יחזור למחנה ויצטרף אלינו לבריחה. אבא סירב מאחר וידע שבגלל אי חזרתו יוצאו להורג עשרה יהודים והוא לא היה יכול לקחת זאת על מצפונו. כשהגיעו השמועות על שליחת העובדים ממחנות העבודה למחנות ההשמדה ניסו סבתי ואמי לחלץ את אבי ממחנה העבודה. סבתי שלחה עגלה עמוסה בקש לאזור היער בו עבד אבי. אבא וחבר נוסף היו אמורים לקפוץ על העגלה ולהסתתר תחת ערמת הקש. אבי נהרג בניסיון הבריחה, ואילו חברו הצליח להימלט.
סבתי, אמי, אחותי ואני ברחנו ממקום למקום, מעיירה לעיירה. אמי הכניסה את אחותי למנזר בזהות בדויה, כמובן תמורת סכום רב. אף אותי ביקשו להשאיר בפנימייה אך אני סירבתי בתוקף להיפרד מעל אמי, אפילו תמורת סל מלא תפוחי עץ אותם אהבתי מאד. נשארתי עם אמי, דבר שלא הקל עליה את הבריחה.
זכורות לי תמונות שאמי, דודתי ואני מסתתרים בעליית גג בכפר קטן אצל משפחה פולנית והגסטאפו מגיעים לחיפוש לאחר הלשנה. אנו מסתתרים בעליית הגג מאחורי ערמות קש. אמי סוכרת את פי לבל אבכה והפנס סורק למצאנו באסם. אני חש שאני נחנק, אך אמי לא מרפה.
במקום אחר אנו מסתתרים בבית של גויים על אם הדרך. לבית נכנס סיור של הצבא הגרמני לשתות חלב חם. מסתירים אותנו בחדר השינה מתחת לשמיכות פוך גדולות ושוב חוזר המחזה, אמי סותמת את פי לבל אוציא מילה כל זמן שהגרמנים בבית. בחלק מהזמן אנו חוברים לפרטיזנים ומסתתרים אתם ביערות. בשלב מסוים בבריחה אמי לוקחת את אחותי מהמנזר ואנו שוב יחדיו. אנו שורדים בדרך לא דרך, ובסופו של דבר מגיעים לרומניה.
בשנת 1945 עלינו ארצה בעלייה החוקית הראשונה באנייה "טרנסילבניה" עם אמי, אחותי ודודתי. התגוררנו בבני ברק בבית דתי. למדתי ב"תל רענן", מוסד חינוכי דתי-מזרחי, במשך שש שנים. אמי, שנודעה ביכולת הרקמה שלה, התפרנסה מכך בארץ. אמי נפטרה כעבור שלוש שנים מהתקף לב ועל כן המשכתי את לימודיי במוסד החקלאי בכפר בתיה ברעננה. בכפר היו חיי חברה פעילים וטובים ובו פגשתי את רעייתי לעתיד. בשנת 1959 נישאתי לצפורה לבית שטיינברג.
עבדתי במחשבים, בתפקידי האחרון ניהלתי את מחלקת התמיכה בחטיבת מערכות המידע של אגד.
נולדו לנו שלושה ילדים: עמי - בעל תואר שני במנהל עסקים, גלית - בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש ותואר ראשון בשפות, ועופר - בעל תואר שני במנהל עסקים. כולם היו קצינים בצבא.
זכינו ליהנות משלושה נכדים נהדרים: דניאל, עדי ועמרי ואנו גאים מאד בהם. |
|
|